האם בשלה העת להעמיד את ההלכה עתיקת היומין, הידועה במקומותינו כ'הלכת פיצול הסעדים', לבחינה מחודשת?

מאת עו"ד טל רון והמתמחה קרן חכם

סוגיית פיצול הסעדים נידונה לאחרונה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 2299/23 זילברברג נ' פרו (פורסם בנבו, 15.8.23) בערעור על החלטת המחוזי (מרכז- לוד) (בהליך 10192-01-22 מיום 17.1.23) ע"י השופטים גילה כנפי שטייניץ, יצחק עמית ויעל וילנר. המבקש בהליך, אליעזר זילברברג, הגיש בקשה לסעד אכיפה, או לחילופין, לסעד פיצויים כספיים נגד ליאורה פרו,  בתביעה שעניינה אכיפת הסכם מכר מקרקעין שנכרת ביניהם, ולצידה בקשה להיתר פיצול סעדים לתבוע סעדים כספיים בסכום הפיצויים בגין הפרת ההסכם, הפיצוי המוסכם, או לחילופין עתר לסעד של פיצויים בגין ניהול משא ומתן בחוסר תום לב. הסעדים שתבע המבקש לא עולים על תקרת סמכותו של בימ"ש השלום.

הערכאה הדיונית בבית המשפט המחוזי דחתה את בקשתו וקבעה כי בבקשה לא פורט מהו גובה הסעד הכספי שמבוקש להוסיף לכתב התביעה וכן, כי במסגרת תביעת אכיפה בבית המשפט המחוזי, לא ניתן לתבוע סעד כספי ולו כסעד חלופי.

מכאן בקשת הערעור שהונחה לפתחו של בית המשפט העליון. טענת המבקש היא כי הסעד בענייננו הינו לאכיפת חוזה מכר המקרקעין, לו עתר בכתב תביעתו והסעדים הכספיים אותם הוא מבקש לצרף לו, נובעים מאותה עילה ומאותו עניין. לפיכך, לשיטתו, יש ליישם את 'הלכת העיקר והטפל'.

בית המשפט העליון, בלשונה של השופטת הנכבדה כנפי- שטייניץ, פסק, כי ההלכה הקובעת כי יש לפצל את הדיון בסעדים בהתאם לסמכויות בתי המשפט פוגעת ביעילות הדיון ומכבידה הן על בעלי הדין, הן על מערכת בתי המשפט והן על ציבור המתדיינים כולו.

משום כך, החליט בית המשפט העליון כי בימ"ש המחוזי מוסמך לדון גם בסעדים כספיים בסכום המסור לסמכותו של בימ"ש השלום, אם אלו נלווים לתביעה לסעד במקרקעין הנתון לסמכותו. זהו כלל מתבקש, העולה מתכלית חלוקת הסמכות העניינית בין שתי הערכאות האמורות, אשר ייצור ודאות, יקדם יעילות דיונית, ולא יחטא לתפיסה על פיה יש להקצות תיקים מורכבים לשופטים בעלי מומחיות וניסיון.

הלכת פיצול הסעדים "נולדה" בפסק הדין ע"א  29/58לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457 (1958), לפני כשישה עשורים, בו קבע העליון ביושבו כערכאת ערעור, כי במקרים בהם לבית המשפט אין סמכות לדון בכל הסעדים המוגשים בתביעה, אף אם עילות התביעה צומחות מן אותן עובדות, אין לתובע ברירה אלא לפצל את תביעתו ולהגיש מקצתה בבית משפט אחד ומקצתה בבית משפט אחר.

לאורך השנים בית המשפט הרחיב את הלכת פיצול הסעדים מעבר למקרים הדומים לנסיבות בעניין עקריש, בו הוגשו בתביעה שני סעדים, אחד לעניין חזקה ושימוש במקרקעין והשני בעניין פיצויים כספיים.

בהמשך, בפסק הדין שניתן ברע"א  7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ, פ"ד נג (1) 670  (1999), הורחבה משמעותית הלכת פיצול הסעדים, לכל המקרים בהם נתבעו סעדים כספיים לצד סעדים שאינם ניתנים להערכה כספית, המסורים לתחום סמכותם של ערכאות שיפוטיות שונות.

יוער, כי פיצול סעדים מכוח ההלכה נכפה על תובע גם במקרים בהם חלק מסעדיו מסורים לסמכות הערכאות האזרחיות וחלקם לסמכותן של ערכאות שיפוט ייחודיות (למשל: ע"א  6739/21 הרן נ' עיריית חולון, פסקה 15 (30.6.2022)),

בע"א 125/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג 260 (1959), קבע בית המשפט העליון הלכה שונה בכל הנוגע לתביעות הכוללות מספר סעדים הנוגעים למקרקעין.

במסגרת פסק הדין נקבע כי בתביעות מעין אלו 'ילך הטפל אחר העיקר', והסמכות לדון בתביעה תהא נתונה לערכאה המוסמכת לדון בסעד העיקרי. בדרך זו התגבר בית המשפט על הצורך בפיצול התביעה, הנובע מחלוקת סמכות הדיון בסעדים במקרקעין בין הערכאות האזרחיות.

צמצום נוסף בהיקף המקרים בהם תחול הלכת פיצול הסעדים נערך בעקבות מגמת בתי המשפט לצמצם את סוגי הסעדים שלא ניתן לשום את שוויים בכסף – כגון סעדים הצהרתיים או צווים. כפועל יוצא מכך, הורחבה קשת המקרים בהם הסמכות לדון בתביעה תיקבע על פי שוויים באופן המאפשר להימנע מפיצול התביעה.

צמצום נוסף התקבל עת המחוקק חוקק את הוראת סעיף (4)40 לחוק בתי המשפט. הוראה זו עיגנה את סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון ב"תביעה בענייני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בענייני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי…אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51 (א)(2) […]", ובכך פתרה את בעיית פיצול הסעדים בתביעות אלו.

לאורך השנים נמתחה ביקורת חריפה מטעם בתי המשפט על הלכה זו, שכוללת טענות כי הפרדות דיכוטומיות בין בתי המשפט המחוזיים והשלום צמחו מסיבות שכיום אינן מחזיקות מים וההפרדה מוסיפה לחוסר היעילות המערכתית ומכבידה על ציבור המתדיינים. על אף הקריאה החוזרת של השופטים להקל את המצב הקיים, לא נעשה דבר בעניין.

לאור כל האמור, החליט בית המשפט העליון לצמצם באופן ניכר את הלכת פיצול הסעדים.

לדעתנו, אין מקום היום להפרדת ערכאות, שעה שמקור המחלוקות, הכספיות והקנייניות הוא אחד. למען יעילות הגישה לערכאות, חסכון משאביהם של בתי המשפט והצדדים ומניעת הכרעות סותרות, נכון הוא לרכז, במידת האפשר, את המחלוקות הקשורות לאותו סכסוך לאותה ערכאה.

יותר מכך, פיצול הדיון לטעמנו, יצר במקרים רבות, הפרדה מלאכותית בין רכיבי הסכסוך, סחבת בניהול הליכים ופגע באופן מהותי בעקרון סופיות הדיון.