מאת טל רון
ביום 6.10.2022 ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון (כבוד השופט נ' סולברג, כבוד השופטת ד' ברק ארז וכבוד השופטת י' וילנר) בבקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בע"א 35127-03-19 (כבוד השופטת י' שבח – סגנית הנשיא, כבוד השופט י' אטדגי וכבוד השופטת ע' ברקוביץ) אשר ניתן ביום 23.3.2020, שבו התקבל ערעור המשיב על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, בת"א 2632-07-14 (כבוד השופטת ה' פלד) אשר ניתן ביום 3.2.2019.
המשיב לבקשת רשות הערעור הוא ד"ר למשפטים, מרצה ועורך דין, אשר העביר את הרצאתו ביום 11.3.2012, במסגרת הקורס בדיני נזיקין. במהלך ההרצאה, דן המשיב בפסק דין שבו נשאלה השאלה אם הכינוי 'כּוּסית' מהווה הטרדה מינית. בהמשך ההרצאה, עסק המשיב בשאלת האחריות הנזיקית בהתייחס לניתוחים קוסמטיים בגופן של נשים.
המבקשת הרגישה פגועה מההתבטאויות בהרצאה, ועל כן הגישה תלונה לראש בית הספר למשפטים ולממונה על הטרדות מיניות במוסד האקדמי, אשר ביררו את התלונה והחליטו לדחותה. המבקשת מחתה על דחיית התלונה והחלה לפרסם פרסומים אודות המשיב במספר פלטפורמות. המבקשת גם הגישה תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין (אשר נדחתה); המבקשת הגישה תביעה נגד המשיב ומוסד הלימוד לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת בעילת הטרדה מינית (אשר נדחתה) והערעור שהגישה, נמחק על-ידה יקב המלצת ביה"ד הארצי לעבודה.
מעבר להליכים המשפטיים האמורים שהתנהלו, המבקשת פרסמה ברשת החברתית פייסבוק, לאורך שנתיים, למעלה מ-20 פרסומים, אודות ההטרדה המינית שבוצעה על ידי המשיב, לטענתה, במהלך ההרצאה הנ"ל. בנוסף, המבקשת עדכנה ברשתות את הצעדים הננקטים על ידה בקשר עם ההתרחשות בשיעור (התלונות שהגישה וההליכים שנפתחו), ואף ציינה במפורש את שם המשיב בחלק מהפרסומים. המבקשת אף הגיעה להרצאות בבית הספר למשפטים בחולצות עליהן כיתובים שונים שנועדו להביע את מחאתה. בד בבד, באמצעי תקשורת שונים (אתרי חדשות באינטרנט, טלוויזיה, רדיו) פורסמו פרסומים בקשר עם הפרשה. לאחר שהמשיב מאס בהתנהלות זו, הוא הגיש תביעת לשון הרע כנגד המבקשת, וטען כי הפרסומים שהפיצה גרמו לו לנזקים. המבקשת הגישה תביעה שכנגד, נגד המשיב והמוסד האקדמי, בטענה לפגיעה בפרטיות. גם התביעה שכנגד שהוגשה על ידי המבקשת נדחתה, וכך גם ערעור שהגישה המבקשת, על החלטת הדחייה (ע"א 19949-08-15).
ביום 1.7.2014 הגיש המשיב תביעה נגד המבקשת, לבית משפט השלום בתל אביב-יפו. לצרכי אגרה, העמיד המשיב את סכום התביעה על סך של 600,000 ₪ (ת"א 2632-07-14) [פורסם בנבו]. התביעה התבססה על הוראות החוק, והתמקדה בלמעלה מ-20 פרסומים שנעשו על-ידי המבקשת בין השנים 2014-2012, אשר על-פי הנטען גרמו לפגיעה בשמו הטוב של המשיב. המבקשת טענה להגנתה, כי דברי המשיב בהרצאה, הוטחו בה בכוונת מכוון תוך ביזוי גוף האישה, דבר העולה לכדי הטרדה מינית. כמו כן, המבקשת טענה כי הפרסומים שהפיצה אינם עולים כדי לשון הרע וכי פרסומים אלה עומדים בתנאי ההגנות המנויות בחוק לשון הרע. המבקשת גם הכחישה את טענת המשיב בדבר הנזק שנגרם לו מהפרסומים.
בית משפט השלום, דחה את מרבית טענות המשיב, וקבע כי רק שניים מתוך עשרים ושלושה פרסומים, מהווים לשון הרע.
המשיב הגיש ערעור על פסק הדין של בית המשפט השלום לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד והמבקשת הגישה ערעור שכנגד. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי ארבעה פרסומים מהווים לשון הרע.
במסגרת הערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט העליון, נשאלה השאלה המשפטית האם המגבלה שבסעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע, שלפיה לא ניתן לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק בשל "אותה לשון הרע" יותר מפעם אחת, שוללת את האפשרות לפסוק יותר מפיצוי אחד בגין מספר פרסומים, העוסקים באותה מסכת עובדתית ממנה עולה לשון הרע, או שמא, האם בנסיבות מסוימות, ניתן לפסוק אף יותר מפיצוי אחד ללא הוכחת נזק, בהתחשב במספר הפרסומים.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו ופסק כדלקמן:
בהתאם ללשון החוק ותכליתו, ניתן לקבל פרשנות לפיה ניתן לפסוק בתביעת לשון הרע יותר מפיצוי אחד ללא הוכחת נזק וזאת לאור מספר הפרסומים. במסגרת תיקון מס' 6 לחוק לשון הרע, קיימות שתי תכליות: האחת היא הצורך להרתיע מפני מזיקים, והשנייה היא הרצון להקנות כלי דיוני שיקל על הניזוקים מלשון הרע לשם הוכחת תביעתם. בהתאם לפסק הדין, תכליות אלה מביאות למסקנה הפרשנית אליה הגיע ההרכב. בית המשפט העליון גם בחן פסיקות שונות ושיקולי מדיניות. מעבר לכך, בפסק הדין דנו בצורך הגובר להתאים את הכללים המשפטיים לעידן הטכנולוגי הנוכחי, אשר בו הביטוי ברשתות החברתיות הוא נדבך מרכזי בשיח הציבורי. כמו כן, כמענה לשאלה המשפטית, נקבע כי לשם בחינה האם יש הצדקה ליתן פיצוי נפרד, (כתלות במספר הפרסומים) יש להיעזר בשלושה מבחני עזר: (1) בחינת תוכן הפרסומים והאם קיים דמיון בניהם; (2) הזמן שחלף בין הפרסומים השונים; (3), זהות הנמענים ביחס לכל אחד מהפרסומים (השופטת ברק ארז התנגדה למבחן זה). ככל שבית המשפט יגיע למסקנה כי יישום מבחנים אלה יביא לכך שמדובר ב"אותה לשון הרע", כך שאין הצדקה לפסוק פיצוי נפרד בגין כל פרסום, תהא שמורה לבית המשפט האפשרות לשקול את מספר הפרסומים, לשם הכרעה בשאלת גובה הפיצוי המתאים. במקרה דנן, בסיכום הכולל נותרו שלוש עילות ושלושה פיצויים ללא הוכחת נזק, מחמת ארבעה פרסומים, לפי המסלול בחוק. בהתאם לסכום שקבע בית המשפט המחוזי – 65,000 ש"ח בגין כל עילה ועילה – הורה בית המשפט העליון למבקשת לשלם למשיב, סך כולל של 195,000 ש"ח.
